מוכרת לך הסיטואציה הזו, את נוסעת במיוחד לישיבה רחוקה ששמעת שהתפילות שם מאוד יפות ביום כיפור, את נוסעת עם הרבה תקווה וציפיה לתפילות מרוממות ומרגשות. ואז... אין לך מקום. צפוף. הכוונה בתפילה ´בורחת´ לך, ואת עסוקה בכמה לא נעים לך פה. אך זוהי רק ההתחלה, העסק מתחיל להחמיר עוד יותר. את מנסה להתפלל בכל הכוח והכוונה, כשלפתע את שומעת לידך... אנחות, משיכות אף, ובכי! את מרימה את הראש ומגלה כי זאת שיושבת לידך בוכה ומתייפחת, וזאת שמאחורייך מתנענעת בעצימת עיניים ולא יושבת לרגע.. את מתחילה לשאול את עצמך, ואני מה?? אנא אלך ולאן אבוא? לא דמעה, לא נענועים ובקושי כוונה... כל ההתלהבות מתרסקת. נפילה.
 
 
 
 
יוצרי "סרוגים" עשו זאת לאט ובתחכום. את שני הפרקים הראשונים עברנו בכיף. מה גם שעד שסוף סוף "מתייחסים" אלינו בעולם הגדול, מה לנו כי נלין? – צפו וסתמו. אלא שככל שעברו להם הפרקים נהיה לנו קשה יותר ויותר, אבל עדיין מי יעיז לומר מילה? אז שבוע שעבר היה חלוץ (הרב אבינר) ראשון שצעק: המלך עירום * והשבוע יוני לביא מעיז לראשונה להוציא את מה ששמר בבטן על מלכת הביצה * וגם – ניסיון נוסף לענות על השאלה האם תיתכן יצירה יהודית מקורית וגם שתהיה מעניינת באמת, כשהיא מגודרת בגדרי הלכה
 
 
 
 
 

הבא-->
 




חפש