חברים מקשיבים

מכתב לדודו טופז
שלום דודו. האמת היא שכבר הרבה זמן בוער בי לכתוב לך את המכתב הזה. עצוב לי שזה קורה רק עכשיו כשכבר אין סיכוי שתקרא אותו. רציתי לשתף אותך בכמה מחשבות שרצות לי בראש בשלושת החודשים האחרונים מאז שהתפוצץ הסיפור שלך, ובעיקר מאז יום חמישי הקודם, היום האחרון בחייך.

יוני לביא

שלום דודו.
האמת היא שכבר הרבה זמן בוער בי לכתוב לך את המכתב הזה. עצוב לי שזה קורה רק עכשיו כשכבר אין סיכוי שתקרא אותו. רציתי לשתף אותך בכמה מחשבות שרצות לי בראש בשלושת החודשים האחרונים מאז שהתפוצץ הסיפור שלך, ובעיקר מאז יום חמישי הקודם, היום האחרון בחייך.
מהדורות החדשות שסיקרו את ההתאבדות שלך נהנו מאוד להתמקד בשאלת הַאָשֵם - 'מי האחראי למחדל שאִפְשֵר לטופז לתלות את עצמו מתחת לאפם של הסוהרים'. אך מדינה שהקמת ועדות חקירה זה התחביב שלה, מתאפיינת גם בתסמונת הש"ג. לא אתפלא אם הקצין החוקר שמיהר למנות שירות בתי הסוהר, יגיע למסקנה נחרצת שהפושע הוא לא אחר מאשר הסוהֵר המסכן שלא נכנס איתך לשירותים ברגע האמת. וזה העיוות הגדול מכולם.
כי את חשבון הנפש לא צריך לעשות אדם בודד אלא תרבות שלמה.
אותה תרבות שהמליכה אותך בתרועה גדולה והעלתה אדם כמוך למעמד של כוכב עליון, ובשניה שנתפסת, התמוגגה מנחת לרסק ולהשפיל אותך עד עפר ולדרוך עליך בחדווה.
אני יודע, דודו, שתמיד התייחסת לעצמך כמישהו מיוחד ויוצא דופן, אך האמת היא שאתה לא. אתה פשוט יציר כפיה של התרבות שלנו. היית כישרוני, עם הרבה מאוד קסם אישי, אבל מי שיצר את מי שהיית על המסך הייתה החברה שלנו. אולי היית יותר קיצוני ועם פחות גבולות מאשר אחרים, אך לא היית שונה מהם באופן מהותי. זה היה מדהים לראות כל מיני סלבריטאים שלא בזבזו אפילו שניה, ומיד כשנעצרת שעטו בזריזות אל המיקרופון הראשון שנקרה בדרכם וליכלכו עליך בלי חשבון, נהנים לסובב לך את הסכין בגב ולרמוס אותך כשאתה חסר אונים. הרי רק אתמול הייתם כאלה חברים טובים, התנשקתם לעיני המצלמות והשפרצתם חיוכים סחבקיים לכל עבר, לאן כל זה נעלם?! במילים מיופיפות הם פרשׂו אותך לראווה על שולחן הניתוחים הפסיכולוגי ולאוזני כל עם ישראל פירשנו ונידבו הסברים מלוקקים לְ"מַה עבר על דודו בשנים האחרונות" ו"מה הביא אותו לעשות את המעשה הנורא הזה". מזל שלצביעות אין ריח, אחרת היינו נחנקים מהסירחון. הרי רבים מהם לא שונים ממך בהרבה! האמת הכואבת היא שעולם הזוהר שמבחוץ נראה נוצץ וקסום, הוא עולם אכזר ששוחים בו המוני כרישים צמאי דם. מתחת למסיכת המייק-אפ ולחיוך מיליון הדולר מסתתרים גם הרבה אנשים כוחניים שפילסו את דרכם לצמרת תוך דריכה על גופות, ניצול אנשים ודאגה אובססיבית לאינטרסים ולהתקדמות של עצמם. טיפוסים שחוץ מלהזמין עבריינים שיפגעו במי שעומד בדרכם - עשו הכול! הרי אתם סובלים בדיוק מאותה מחלה ממנה סבל דודו טופז, איך אתם מעזים לדבר עליו?!
וכך, עוד לפני שהמשפט שלך התחיל, דודו, גורלך כבר נחרץ. התקשורת, בת זוגך הנאמנה בארבעים השנים האחרונות, ערכה לך משפט ראווה, בלי חמלה וללא שמץ רחמים. בית המשפט היה אמור רק להיות חותמת הגומי שיאשר בסוף את גזר הדין הידוע מראש. וכך במשך שלושה חודשים המשכת לנשום ולהלך בתוך התא הסגור, אך כבר היית חשוב כמת. לא ייאמן באיזו מהירות אדם שעד לפני כמה חודשים היה חלק מהמערכת הזו, מצטרף אל רשימת הקורבנות שלה.האמת שכמעט לא יצא לי לראות תוכניות שלך. גם לא קראתי אף אחד מהספרים שכתבת. ובכל זאת למדתי ממך דבר אחד חשוב. פרסום הוא כמו סם. מי שמתמכר אליו מסוגל להתנהג כמו נרקומן בקריז. שום דבר לא יעצור אותו מלהשיג את המנה שלו. למדתי ממך עוד שממנת יתר מהסם הזה אפשר גם למות.
בצעד שעשית אתה מצטרף לרשימת הקורבנות של מי שנחשבו לכוכבי-ענק. מוכשרים, עשירים, מפורסמים, שמיליונים תולים בהם עיניים מעריצות. הבלון הנפוח שלהם התפוצץ בפתאומיות כשמצאו את גופתם ליד מזרק, חפיסת כדורים או חבל תלייה (מרילין מונרו, אלביס פרסלי, קורט קוביין, זוהר ארגוב, והרשימה עוד ארוכה ארוכה...). ביום בהיר אחד התברר שהכול היה שקר אחד גדול. מאחורי החיוכים הנוצצים הסתתרו אנשים אומללים, עצובים עד אימה ומדוכאים עד עפר.
והלב שלי נקרע כשאני רואה היום עשרות אלפי ילדים וילדות עומדים שעות בתור לאודישנים של כוכב נולד ודומותיה, מוכנים לעשות הכול כולל הכול, רק כדי לזכות בכמה דקות של חשיפה טלוויזיונית. כמה עמוק הצליחו להחדיר בנו את התפיסה שאם אתה לא שם – על המסך – אתה פשוט לא קיים. איך במשך שנים טיפטפו לנו עד לעומק התת-מודע שהאושר נמדד במה שנראה כלפי חוץ, ושאת המשמעות לחייך תקבל רק לצלילי מחיאות הכפיים וצקצוקי המצלמה. ובתרבות שטעם החיים שלה הוא קוקה-קולה, לא פלא שהחיים כל כך שחורים ודוקרים, והמצרך הרפואי הכי נפוץ אחרי אקמול הוא פרוזאק...
ואתה יודע, דודו, מי היחיד שחסר לי בתוך תמונת הבלהות הזו? אותו ילד קטן שיקום ויצעק בלי חשבון ובלי להתבייש 'המלך עירום! משהו כאן לא נורמאלי, חברים. מוכרים לכם אשליה. שקר בלי כיסוי. צאו מהטירוף הזה לפני שיהיה מאוחר מדי...'. מישהו שאל פעם את עצמו איך החברה בישראל הגיעה למצב שהאנשים העומדים בקדמת הבמה ואוחזים בידם מיקרופון הם, פעמים רבות, דווקא האנשים הירודים ביותר? איך אנחנו מאפשרים פולחן אישיות והערצה לטיפוסים ריקים ובעלי אישיות נבובה רק בגלל שיש להם קול יפה או שהם נראים טוב? ואיך זה שהתקשורת תשאל המוני שאלות בעקבות מה שקרה לפני שבוע, ורק לא את אלו האחרונות?
אתה לא מכיר אותי אישית, דודו, אבל אני בחור דתי. יש אנשים בַּחֱבְרָה שלי שמחככים ידיים בהנאה לאור הסיפור שלך. 'נו, לְמַה ציפיתם?! זו בדיוק התרבות החילונית. ריקנית, זולה, אלימה'.
לצערי, אני חושב שנעשה לעצמנו עבודה קלה אם נסתפק בזה. האמת המרה היא שכולנו קורבנות של שטיפת המוח התרבותית הזו. חשבון הנפש שנדרש כעת הוא משהו שכולנו חייבים לעצמנו. מי מאיתנו יכול לומר שהוא נקי ממחשבות של מדידת הישגיו ואושרו בהשוואה לאחרים והערכת דברים לפי מה שנחשב בעיני החברה במקום לפי מה שהם שווים באמת? האם אנחנו יכולים לומר בביטחון שתרבות הרייטינג, הפוזות והחיצוניות פוסחת עלינו?
ואם כבר מדברים על טלוויזיה, אני רוצה לספר לך עוד משהו, דודו. לפני שבועיים ביקרה בביתנו אישה חילונית. משכילה, אינטליגנטית, רהוטה. תוך כדי הביקור היא סקרה את הסלון שלנו הלוך וחזור, כאילו מחפשת משהו. לבסוף לא התאפקה ושאלה: "תגיד, אין לכם בכלל טלוויזיה?".
כשהשבתי לה שלא, הגבות שלה הזדקפו בפליאה והעיניים אמרו את מה שרץ לה בראש 'מה, גם אתם כמו החרדים החשוכים האלה?!...'. הסתכלתי על הבן שלה שהצטרף לביקור, ילדון חמוד בן חמש ששיחק עם הבן הקטן שלי. "תגידי, את אוהבת את הילד שלך?", שאלתי.
"ברור", ענתה בנחרצות, "מה זה קשור לעניין?". "היית מוכנה לשלוח אותו לבית-ספר שבו המורים הם אנשים שלא למדו שניה אחת בחיים שלהם חינוך, והגיעו לאן שהגיעו רק בגלל קול יפה או מראה חיצוני, ועשויים להיות זולים ורדודים במקרה הטוב ומופרעים או סוטים במקרה הגרוע?!".
היא שתקה. "את מבינה", אמרתי לה, "הילדים שלנו הם הדבר הכי יקר לנו בעולם. מה לא היינו עושים למענם, כמה אנחנו מנסים לגונן עליהם ומתאמצים שלא יקרה להם שום דבר רע. גם לי יש ילד קטן והוא יקר לי מאוד. אם על הגוף שלו אני שומר מכל משמר, ברור שלא אהיה מוכן להפקיר את הנפש העדינה ואת הנשמה הטהורה שיש לו לכל מה שהמכשיר הזה חושף בפניו ומסוגל לעולל לו".
אני גם לא תמים לחשוב שמחר היא הולכת להוציא את הקופסה השחורה מהבית. אבל, מי יודע, אולי בפעם הבאה שהיא תרצה להשאיר את הילדים שלה לבד עם המכשיר הזה בתור בייביסיטר, היא בכל זאת תחשוב פעמיים.
אנשים אומרים שכשכוכב נופל זה הזמן להביע משאלה. כן, אני יודע, דודו, שזו אמונה תפלה. אבל בכל זאת ארשה לעצמי להביע משאלה קטנה. הלוואי שהסיפור הנורא שלך ישמש לכולנו תמרור אזהרה. הלוואי שהוא ינער קצת את האנשים לשים על השולחן שאלות נוקבות הנוגעות לכל התרבות המודרנית וְלְמָה שהיא עושה לנו, שאלות שכל כך הרבה זמן אנחנו מתעקשים להדחיק. הפרסום שלך, דודו, בא לך בעיקר בזכות הופעות הבידור בטלוויזיה. וצריך לומר את האמת, שלא פעם ניצלת את המעמד שלך כדי לעזור לאנשים במצוקה, ועד היום יש הטוענים שהם חבים לך את חייהם. אפילו אחרי מותך זכית לתרום חלק מאבריך לאנשים שהיו זקוקים להשתלה. אני מאחל לך, דודו, שלמרות אקורד הסיום הצורם של החודשים האחרונים תיחרט בזיכרונו של עם ישראל בזכות הדברים הטובים שעשית, והיו כאלה לא מעט, ויהיו הם לעילוי נשמתך.
פורסם בעלון לצעירים "עולם קטן"