חברים מקשיבים

הבחור הראשון
קיבלתי טלפון, באמצע החיים, בלי שום הודעה מוקדמת: "תמר, מצאנו לך שידוך!!!!! שיואו, את הולכת להתחתן!!!!". כמובן , בלי להתרגש יותר מדי שאלתי לפשר הדבר... מי מצא? למה מצאו? איפה מצאו? למה נראה לכם שאני אסכים? ודבר אחרון, מי המועמד?!

מן הגולשים

קיבלתי טלפון, באמצע החיים, בלי שום הודעה מוקדמת: "תמר, מצאנו לך שידוך!!!!! שיואו, את הולכת להתחתן!!!!". כמובן , בלי להתרגש יותר מדי

שאלתי לפשר הדבר... מי מצא? למה מצאו? איפה מצאו? למה נראה לכם שאני אסכים? ודבר אחרון, מי המועמד?!
התשובות לא איחרו להגיע:
מי מצא? חברה של מישהי מהדירת שירות.
למה מצאו? אני בת 20 וחצי...
איפה מצאו? בהתנחלות...
למה נראה לכם שאני אסכים? אני בת 20 וחצי...
מי המועמד? מישהו תותח!!!
לשם העיקרון, חשוב לציין שאני נגד שיטת ה"פגישות עיוורות", אם אני ארצה לעשות ראיון, אני אלך לחפש מקום עבודה...
המחשבה שלפעמים על סמך פגישה אחת אנשים מתיימרים להכיר את הבנאדם שיושב מולם, או מאידך, לנסות למכור את עצמך לאדם ממולך, לעשות רושם ראשוני מצוין, ובכלל ללכת לקראת ה"לא נודע" זה דבר שאותי אישית מאוד מלחיץ.
אז לשם העיקרון ב-120 טלפונים הראשונים, סירבתי, אבל ברור שפיעמה בי ההתרגשות לרגל היותי מועמדת להצעות שידוכים... בטלפון ה-121 גברה סקרנותי על ביישנותי והסכמתי...
אז מה בעצם סיפרו לי עליך? שקוראים לך נתנאל, שאתה גר ביישוב באזור יו"ש, דתי לאומי חזק, למדת שנתיים בישיבה, כרגע אתה נמצא בצבא ביחידה קרבית מובחרת. יש לך שיער שחור, עיניים כחולות, יראת שמיים בשמים, וכמובן, מאושרת האישה בה תבחר... מלבד אלו רבות עוד המעלות ששמעתי עליך.
אני באה ממשפחה קצת מוזרה. משפחתי החלה את דרכה כדתית-לאומית (לא ציונית) ולאט לאט התחילו להשתלב בזרם של החוזרים בתשובה החרדים. הם ספרדים אסליים, הולכים לפי הרב עובדיה יוסף, הולכים בלבוש מעט אלגנטי שמתאפיין יותר כלבוש חרדי, מצביעים לש"ס ורק אני יצאתי שונה... יותר התחברתי לסגנון הזרוק, הפכתי לציונית, כזאת שהולכת להפגין ושארץ ישראל זו לא עוד פיסת אדמה בשבילה. הזרם האשכנזי יותר דיבר אליי. אני אוהבת את השבתות ואת בני עקיבא ואת קרליבך. אני אוהבת הרקדות ומאז שסיימתי את האולפנא, אין דבר שחסר לי יותר. אני מתחברת לרב קוק, לרב אבינר ולרבנים מהזרם הציוני, בניגוד גמור לשאר המשפחה, תראה סנדלים תנ"כיות= כהגדרת משפחתי (שורש), חולצה מהעין השלישית וקוקס, תדע שזו אני...
לא הרבה זמן עבר מאז נתתי את הסכמתי (למעשה 12 דקות בלבד) והתקבל הצלצול הגואל. "שלום, זה נתנאל, מה שלומך?... וואי זה ממש מביך וכו' וכו'". השיחה אמנם החלה בהיסוס אך נמשכה בהתלהבות רבה. סיכמנו להיפגש במוצ"ש. מרגע שניתק הטלפון, ניתן לומר ששבקו חיי. ההתרגשות מילאה כל רגע פנוי מזמני ואף גלשה לזמן לא פנוי. חשבתי עליך ועל הפגישה 24 שעות ביממה, כשקמתי, כשהלכתי לישון, כשהתפללתי. ממש כך! כל רגע נתון היה מוקדש לתפילות שהשידוך בינינו יצליח, געה בי רצון כה עז לבנות כבר את הבית הדתי, הציוני, עליו אני חולמת ורוצה בכל מאודי!
בשבת לא אכלתי אפילו פירור מהשניצל, יתרה מזאת, לא הייתי צריכה אפילו לברך ברכת המזון שכן לא אכלתי שיעור שמצריך לברך עליו.
היום הגדול הגיע! יום שבת. קמתי, התפללתי הלכתי לחברה, טיילתי, הלכתי לסניף, חיפשתי כל הזמן תעסוקה העיקר לנסות ולהפיג את הפחדים והחששות שגעו בי.
עשינו בבית הבדלה ומיד התחלתי להתכונן. מה לובשים? בגדי יום-חול? לא. לא מתאים. בגדי שבת? לא, זה חגיגי מדי. אבל הרב אמר לעשות השתדלות ולא לבוא מרושלת. אוייש. מה? זו השעה!!!!!!! הצילו!!!! אני חייבת לטוס. טוב, מצאתי חצאית של יום חול שאני לא מתה עליה אבל היא לא "חולית" מדי ולא "חגיגית" מדי, שיהיה. טוב. חולצה. כנ"ל. לבשתי את מה שנראה לי, לקחת את התיק ויצאתי.
בזמן הנסיעה באוטובוס לא פסקו שפתיי מללחוש תפילה לבורא עולם שיכניס לפי מילים ושלא יקרו לי שום פאדיחות.
טוב, הגעתי למקום הפגישה. קצת אחרת (מסיבות מוצדקות...) אולם לאחר כמה דקות זיהיתי אותך.
היית הבחור הכי נאה שראיתי מעודי, היה לך פרצוף כל כך תמים, ונראית כל כך שלו. הציציות שלך התנופפו להן ברוח, נראה שמצאתי את שאהבה נפשי. הרגשתי כמו שחקנית ראשית באיזה סרט רומן טוב.
"תמר...?"
"נתנאל...?"
"כן.. נעים מאוד.."
"...חחח... נעים מאוד... וואי זה כ"כ מביך..."
"כן... טוב, לא נורא... נתגבר.."
התחלנו ללכת ומצאנו מקום להתיישב בו.
השיחה כללה הכל מכל כל: תחביבים, כיוון בחיים, שירות לאומי, צבא, חוויות, קצת על המשפחה, עיסוקים, עבודה וכו'.
היה נראה שהשיחה ממש זורמת, השתיקות המביכות מהן כ"כ חששתי, כמעט ולא הופיעו.
כעבור שעה וחצי, שנדמה שעברה כמו דקה וחצי, נאלצנו לסיים את הפגישה היות ואני גרה רחוק והייתי צריכה כבר לחזור. קבענו להשתמע למחרת.
בבוקר קמתי בתחושת עצבות מסוימת. כל היום הייתי במתח. כ"כ קיוויתי לשמוע את קולך שוב שיאמר שנראה לך שיש עניין להמשיך את הפגישות. שמצאתי חן בעיניו. שעה עברה כמו 10 שעות. 10 בבוקר, עוד לא התקשרת. 13:00 עדיין לא התקשרת. טוב, אני אסיים בינתיים את הסידורים שלי. כבר 15:00, אולי הפלאפון על שקט? לא. 16:00 אני מקווה שהכל בסדר. 18:00 וואי, אני חייבת לעוף לחתונה של חברה - ההסעה עוד רגע כבר יוצאת. התארגנתי בפיזור הדעת ובמהירות. 20:00 טלפון.
"הלו"
"תמר, מה שלומך?"
"נתנאל, ב"ה, שלומי טוב, מה איתך?"
"ברוך ה´... וואי זה כ"כ מביך, אני לא יודע מהיכן להתחיל"
"כל דבר שתתחיל בו יהיה טוב..."
"תראי, את בחורה מאוד נחמדה... השיחה מאוד זרמה, אבל היה חסר לי משהו..."
"הבנתי.."
"אני לא יודע בדיוק מה זה ה"משהו" הזה, אבל לא הרגשתי אותו וזה היה חסר לי"
"נתנאל, אני גם לא יודעת מה ה"משהו" הזה שחסר לך ובזה כנראה אני לא אוכל לעזור לך היות וזו הפעם הראשונה שיצאתי בכלל לפגישה. אבל אם הרגשת שאתה לא יכול לוותר על ה"משהו" הזה אני בוודאי שלא אוכל לכפות עליך דבר..."
כבר הבנתי לאן חותרת השיחה...
"אז שיהיה לך המון בהצלחה... שגם את וגם אני לא נתייגע יותר מדי ובע"ה נמצא כל אחד את זיווגו בעיתו ובזמנו"
"אמן... תודה רבה! להתראות"
יש עניין להזכיר את החתונה שהייתי בה?
כנראה שלא. הרגשתי ריקנות מפחידה. משהו שמעולם לא חוויתי. כשקיבלתי תשובות שליליות ממקומות שירות שבדקתי ומאוד רציתי להתקבל אליהם, לא הגבתי בצורה כזאת.
כל הלילה בכיתי לפני הקב"ה. אני עשיתי השתדלות!!! איפה ההשתדלות שלך? מלכתחילה אם הוא לא הזיווג שלי, למה הפגשת בינינו בכלל? בשביל מה אני צריכה את הייסורים הללו?
העניין הוא שלקחתי את הפגישה הזאת ברצינות יתרה, ואפילו צעד אחד קדימה. הרשיתי לדמיון לעוף רחוק, אפילו רחוק מדי. כבר חלמתי על אירוסין ועל חתונה ועל בית ביחד, וזה אפילו עוד בטרם ראיתיך. חלמתי על ילדים וחגים משותפים, על הפגישה עם ההורים והחברים.
"עוד ישמע בהרי יהודה... קול ששון וקול שמחה קול חתן ותמר כלה..."... השירים התנגנו לי בראש.. היה נראה שאנחנו באותו ראש בפגישה, אז מה השתבש?!
מה היה ה"משהו" הזה שלא הרגשת, נתנאל?
כבר עברו חודשיים מיום הפגישה ואני כאן, מרגישה שפיספסתי... אבל אין בידי לעשות דבר. מצד אחד אני רוצה להתקדם בחיים, להפסיק לחושב עליך ומצד שני, אתה הבעל שייחלתי אליו. הבחור שאיתו חלמתי להקים בית.
אבל...
אולי אתה בעצם הדמות של הבחור שרציתי להקים איתו בית... מישהו שעשה צבא, למד בישיבה, ציוני אמיתי, ירא שמיים ובעל מידות טובות... ואולי בגלל שאתה הוא הבחור הראשון שהכרתי, והבן היחיד איתו דיברתי איי פעם, כל ה"פנטזיות" התקיימו בך.
אני לא באה בטענות, אליך, נתנאל היקר. כי אתה בחור מקסים ואני יודעת שלרגע קט לא התכוונת לפגוע בי. אני מאחלת לך מעומקא דליבא שתמצא במהרה את הבחורה שתמלא את חייך בשמחה ואהבה, כי באמת מגיעה לך בחורה "אשת חיל" אמיתית.
אני כותבת את המכתב הזה רק כדי לנסות ולהקל מעליי מעט מן הכאב שהפך להיות מנת חלקי בחודשיים האחרונים.
תודה על האוזן הקשבת.