תשובה לתפילה
התבוננות על תפילת חנה, הנקראת בראש השנה, עונה על שאלות יסוד רבות לגבי התפילה, ונותנת מבט חדש על המסר שאלנו לקחת איתנו לימים הבאים לקראת האתגרים העומדים בפנינו
יהודה עובדיה, חברים מקשיבים

אנו עומדים בפתחם של הימים הנוראים.
ימים אלו מסתובבים סביב לתפילה, בכלל, ולתפילות המיוחדות של ימים אלו, בפרט.
בעז"ה נקרא ביום הראשון של ראש-השנה את פרשת פקידת שרה בבן, ובהפטרה נקרא מעין המאורע – על פקידת חנה והולדת שמואל.
ברצוני להעלות מספר נקודות, שבעיניי יכולות להיות אבן יסוד לתפיסת התפילה בכלל, המשתקפת בקריאות-התורה השונות של ימי ראש-השנה.

נצייר בנפשנו אשה עקרה שממתינה כל-כך הרבה שנים לילד. אשה שכזאת מרגישה שכל הגשמתה כאשה, כל תקוותיה וכל חייה מסתובבים סביב הילד שהיא מצפה לו. זוהי הדמות של שרה ושל חנה, שתיהן נשים שמצפות וממתינות לילד. אנו צריכים לזכור, שגם האבות היו 'בני-אדם' בעלי רגש ושאיפות פנימיות (אמנם עצומות, גדולות וכוללות משלנו – אך בוודאי שהם הכילו אותם בתוכם). אנו רואים כיצד הגר זלזלה בשרה, דבר שללא ספק הוסיף לתחושת הכאב הפנימי. וכן ביחס לחנה, נאמר "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה", דהיינו פנינה פגעה במישרין ובעקיפין בחנה, עד כדי כך שכל שנה היא היתה בוכה ולא אוכלת. ננסה לרגע לצייר בנפשנו ולהרגיש מה חשה אשה שאינה יכולה להביא ילדים לעולם, בפרט, כאשר בשני המקרים לבעל (אברהם, או אלקנה) יש כבר בנים מאשה אחרת. במצבים שכאלו חשה אשה שהמוות מצוי בתוכה, וכדברי רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" – או בנים, או שאני מרגישה ממש מתה. צעירים שעדיין לא התנסו בחיי משפחה אינם יכולים להבין במלואם כמה ציפייה יש לזוג שמתחתן לזכות לאחוז את תינוק בידיהם.

חנה, אם-כן, עוברת מסע של כאב והשפלה, מדי שנה בשנה. הכאב הזה מעמיק בתוכה את הרגשת התלות ברבונו של עולם, עד שמתפרצת תפילתה הבוקעת מכל נימי נשמתה לזכות בבן. הנביא מתאר לנו את סערת-הנפש שמלווה את חנה בזמן התפילה, באומרו "והיא מרת נפש, ותתפלל על ה' ובכה תבכה" – כלומר, המרירות הגיעה לשיאים כה גדולים שמתוכם בקעה התפילה. אך למרות כל אותה תפילה בסערת רגשות, מתאר הנביא את האופן שהתפללה באומרו "וחנה היא מדברת על ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". וכאן רואים מחזה מדהים, שהצעקה הנוראה והגדולה ביותר שצעקה חנה (ואכן לאחריה נפקדה), היתה צעקה בקול של דממה – עם כל נימי נשמתה. הכאב, ההשפלה והצער כל אותם שנים ארוכות, דחפו אותה אל פנימי-פנימיותה – ומשם היא דלתה את תפילתה הגדולה.

המענין הוא שחז"ל למדו מאותה תפילה 'ספונטנית', במסכת ברכות, דיני תפילה (בעיקר על תפילת שמונה-עשרה). למשל, על המתפלל להניע שפתיו (כדרך שנאמר על חנה "רק שפתיה נעות"), אך אין להשמיע קול ("וקולה לא ישמע"). כלומר, דוקא מהתפילה הספונטנית הזו של חנה יצרו חז"ל חוקים וכללים כיצד להתפלל ואיך להתפלל.

והדבר מביא אותנו לסוגיה שנראה שרבים מתחבטים בה, והיא: מדוע ליצור דפוס (שלכאורה נראה מלאכותי) כיצד להתפלל, כמה פעמים להתפלל? ומדוע תמיד מתפללים אותו דבר, איפה הספונטניות, איפה הרגש? ולמה יש צורך להתפלל במנין, מדוע לא ללכת ולהתפלל על גבעה בודדת בזמן הזריחה, ולהתלהב לאין ערוך מכל תפילה אחרת במנין?

וכאן נעוץ יסוד, שאולי לפעמים קשה להתחבר אליו ברגש, אך ככל שהוא מעמיק – עוצמות הנפש הפנימיות צוברות תאוצה. חנה בתפילתה יצרה לנו את מסגרת התפילה. היא יצרה זהות כה עמוקה בין נשמתה (היודעת איך להתפלל) - לבינה, עד שתפילתה (הלכאורה ספונטנית) היתה בדיוק על-פי הדפוסים המעשיים שנצרכים, כדי שכל אדם יוכל להרגיש ולבנות בתוך עצמו את הבנין הרוחני, שאותו התפילה בונה.

אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את דפוסי התפילה, עשו זאת משום שראו שהאדם הממוצע צריך הדרכה איך להתפלל ומה לומר בתפילתו. במסגרת התפילה נמצאים כל אותם תכנים מרכזיים שאנו מצפים להגשמתם, ואף מקום לתפילות אישיות על עצמנו. כאשר מסגרות תפילה נתקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה, היו ביניהם בעלי רוח-הקודש (כלשון הראשונים), עובדה שעזרה להם לקבוע את דפוסי התפילה המדויקים, האמיתיים.

קל לומר "בשביל מה צריך את המסגרת של התפילה?", הן בתחום נוסח התפילה והן בתחום המסגרות ההלכתיות שמסביבה, אבל כל אחד יודע בתוך תוכו, שלפעמים טענות כנגד מסגרת התפילה, הם למעשה חולשה המולבשת באידיאל, דהיינו – בגלל עצלות שיש בתוכנו אנו מבקשים להפוך את התפילה ליותר 'ספונטנית'. חנה הגיעה למה שהגיעה עקב היסורים הקשים שעברה ועקב גודל נשמתה, אך כיצד אנו, אנשים פשוטים (ככל אדם), שלא נדע יסורים, נגיע לקרבת אלוקים אליה הגיעה חנה ??? התפילה יוצרת את הזהות הרגשית והקשר האישי בינינו לבין רבש"ע (בגלל היותה עבודת ה' שברגש, שלא כתורה שהיא עבודת ה' שבשכל). לכן צריך מסגרת, וצריך כלים, שיביאו אותנו לידי כובד הראש של התפילה, תוך שהם נותנים לנו כלים, לחוות את הקשר עם הקב"ה בכל מצב בו אנחנו נמצאים. אנשי כנסת הגדולה ברוח קודשם, הגדירו לנו את האידיאלים הכלליים להם אנו צריכים לכסוף, ובנו אותם במסגרת התפילה.

התפילה היא דבר הדורש לימוד והעמקה. ככל שהאדם מעמיק באידיאלים אותם התפילה מביעה – הוא יכול להתפלל ביתר שאת להגשמתם. אם אדם לא יודע מהי סנהדרין, מה חשיבותה, מה היא מייצגת ואיך עם-ישראל היה כשהיא פעלה בתוכואז באמת תפילת "השיבה שופטינו" נראית כמעושה ומלאכותית. זו היא רק דוגמא. עקרון זה נכון לכל הברכות.

ויש כאן עוד נקודה שמן הראוי להדגישה. הרבה פעמים קל לאדם להתאמץ עד כדי מסירות-נפש ממש, כשהוא עומד מול ניסיון נקודתי חיצוני לו. הרבה פעמים כשאדם חש, לצורך הדוגמא, שעומדים להעבירו על דתו, אפילו אדם פשוט מגייס את כל כוחות נפשו, לאותו רגע שיעמידו אותו במבחן – או אז הוא מוכן למות על קידוש השם. כמובן שזו דרגה נעלה ונשגבת, ואשרי הזוכה לה. אך לפעמים דוקא קל יותר 'למות על קידוש השם', מאשר לחיות על קידוש השם. לכל אדם יש אמת פנימית שהיא בחינת 'יהרג ובל יעבור' בשבילו, וכשמנסים להעבירו על אותה אמת הוא מוכן למות. אך הרבה יותר קשה לחיות יום-יום על-פי התביעות של אותה אמת. קל לנו להכריז שאנו יהודים, אך האם אנו מקיימים את כל המצוות, ומנסים להעמיק בהם (דבר הנותן את הדחף לקיום מצוות) באותה התלהבות . אין הדברים נובעים תמיד מזלזול, אלא מטבע החיים שהוא שוחק.
לכן מעבר לכך שחנה נפקדה בראש-השנה – אולי אנו קוראים את הפטרת חנה, שתפילתה הספונטנית יצרה את מסגרות התפילה – כדי להתחדש בעבודת ה' הכל-כך חשובה, שהיא עבודת התפילה.
זכורני שפעם הרב שטיינזלץ העיר, שיש הרואים את נסיון העקידה כנסיון התשיעי שנתנסה אברהם, ושאל שאם-כן מהו הנסיון העשירי? וענה: שזהו הנסיון עם עפרון. וכאן מיד עולה שאלה : כיצד נסיון העקידה בו אברהם נדרש להקריב את היקר לו מכל במו ידיו, קטן יותר מהנסיון העשירי עם עפרון, שלא רצה עפרון למכור את שדה מערת-המכפלה והתיש את אברהם במשא ומתן מייגע (שהרי ברור שהנסיונות רק הלכו והתגברו)?!

וענה שאכן פעמים מסירות-נפש נקודתית אחת קלה (כשאדם מאמין בה), יותר מהתמודדות יום-יומית ומתישה עם החיים (מה שמיוצג ע"י ההפכפכות של עפרון ובני חת - כשאברהם יודע בתוכו שהארץ הזו היא בעצם שלו).

ולענינינו נאמר מזווית אחרת, שתפילות הימים הנוראים מרגשות בגלל המיוחדות שלהם. קל לנו 'למסור את הנפש' – תרתי משמע – ולכוון בהם. אך מבחן התשובה האמיתי, יהיה בגמר תפילות תשרי – כיצד נכנס לחורף האפרורי והיום-יומי של החיים המופיע ממר-חשון. כיצד נתמודד עם המרירות – האם נעמוד באתגר, ונחמם את החורף שבתוכנו ושבעולם, מהאש הפנימית שבנו...? זהו האתגר.

בברכת כתיבה וחתימה טובה,
יהודה עובדיה, חברים מקשיבים



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
קביעות
גילה (11/7/2002)
ידוע- תפילה ספונטנית הבוקעת מהלב- יש לה עוצמה גדולה. אבל- הקביעות בזמן, בתוכן, במקום(העמידה במקום בתפילת עמידה)והתפילה בלחש -מאפשרת לנו להתנתק מהסובב, לחשוב שוב על הנאמר, ולגלות פנים חדשות(למה שאנו לכאורה מכירים מהגן).יהיו לרצון...
 




חפש