• הרבנית אוריה מבורך

בן לוקח בת: הסיפור על איילה ודניאל (פרקים 3-4)

פרקים 3-4 בספר "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף" מאת הרבנית אוריה מבורך, יועצת הלכה, דוקטורנטית באונ' בר אילן, ומקימת מכון "אפרכסת".


נניח שנערה מסוימת, נקרא לה אילה, מתבוננת במראה. אני לא יודעת אם מה שאילה תחווה כאן דומה לחוויה האישית שלך. אילה דומה במאפייני האישיות שלה לאותן בנות מהסוג הראשון, ואני לא יודעת אם את בכלל מזדהה עם התגובה הזו. הסיבה שאילה חשובה לנו היא כי החוויה שלה היא דוגמה למשהו שיכול לקרות אם שיח הצניעות שגדלת עליו הוא הרסני ולא רואה אותך.


אז אילה מתבוננת במראה, וכעת היא מדמיינת משהו שרבות מאיתנו מדמיינות לפעמים כשאנחנו עומדות מול המראה. היא מדמיינת את המבט של האחר. מבט של מישהו, שמתבונן בה.


היא מדמיינת את המבט של האחר. מבט של מישהו, שמתבונן בה
היא מדמיינת את המבט של האחר. מבט של מישהו, שמתבונן בה

מה הוא רואה?

מה היא רוצה שהוא יראה?

עיניה של אילה צלולות ובוהקות. שיערה האדמדם משתקף מדי פעם באישון העין ומעניק לעיניה גוון של אש. אש כתומה, אש ירוקה, אש כחולה... כעת עיניה מאופרות מעט. הן מביטות אליה מן המראה במבט חד ועמוק, מבקשות להטביע את המתבונן בהן. אילה מסרקת את שיערה הארוך. מחזיקה אותו באלומה אחת ומשחררת, והוא נשפך על כתפיה. היא מחליקה את כף ידה לאורך שיערה, והוא רך וחלק. לבסוף היא מחייכת, ושתי גומות החן שלה נוצצות על לחייה.


לפתע היא נלפתת. חשה בתוכה התנפצות עזה. דברי המדריך מהסמינריון צצו ועלו בזיכרונה. היא מישירה מבט אל המראה. עיניה פוגשות מבט חרד ומבוהל. "אני רוצה שיימשכו אליי", היא מתוודה בינה לבין עצמה, גל של בושה שוטף אותה מבפנים. "אני עושה מאמצים להיות מינית". היא מתבוננת בעצמה שוב. "מינית". כאשר היא מבטאת את המילה הזו בתוכה, זה מרגיש כמו יריקה. כאב ההתפכחות מכה בה שוב: "אני רוצה להכשיל גברים"...


אילה סוקרת את גופה במבט מלא אשמה. הגוף הזה, היופי הזה, הוא אסור. היופי הזה הוא חטא. וככל שהיא יפה יותר, כך החטא גדול יותר. תחושת קבס גואה בה. היא פותחת את המגירה, מוציאה את מסיר האיפור וסוגרת את המגירה בטריקה מהדהדת. אילה מוחקת את האיפור מעיניה בתנועות גסות, לא אכפת לה שהיא מכאיבה לעצמה. מתבוננת בעצמה שוב. עיניה אדומות. זה לא מספיק. היא פותחת את ארון הבגדים, משליכה מאחוריה חולצות בלי אבחנה. לבסוף היא מוצאת את מה שביקשה: סווטשרט רחב ועבה. היא רוצה כעת בכל ליבה להיות "צנועה". הרעיון שהיא נערה מושכת, רעיון שעד לפני רגע העלה על פניה חיוך והצית אצלה חיות, מעורר בה כעת גועל.


הסווטשרט הרחב עוטף אותה בחום. היא מתרפקת עליו, כמו נותנת לעצמה ליפול בתוכו, והוא תופס אותה. נזכרת איך כשהייתה בת 14, חברתה הטובה שאלה אותה בנימה עוקצנית: "מדוע את לובשת חולצה שקטנה עלייך?" החולצה לא הייתה קטנה עליה, אלא שגופה המתפתח דיבר מבעד לבד שכיסה אותו. אילה שנאה את זה. היא רצתה להשטיח, לרבע וליישר את כל מה שנוסף לגופה בשנה הזאת, את כל מה שרך ועגול ומביע. הרגישה שגופה מקבל חיים משל עצמו. חיים שהיא לא רצתה בהם. רצתה כל כך להמשיך להיות ילדה. התפללה שגופה יעצור, יקפא במקום.

הרעיון שהיא נערה מושכת, מעורר בה כעת אשמה וגועל.
הרעיון שהיא נערה מושכת מעורר בה כעת אשמה וגועל

אבל גופה לא קפא במקום. ועם הזמן, היא החלה לאהוב את זה. יופייה מילא אותה בשמחה, ונשיותה פתחה בפניה עולם חדש ומיסתורי שלא הכירה. עולם שבו יש ממד נוסף, מסלול בלתי נראה שעובר בינה לבין גופים אחרים, גופים גבריים, גם כאשר הם רחוקים ממנה ולא נוגעים בה כלל. המתח הזה הפעים אותה, סקרן אותה והכאיב לה. הכאיב לה כי היא רוצה להיות טהורה. והמסלול הזה, כך היא יודעת כעת בוודאות, בקצהו יש חטא.


אילה מתבוננת כעת בדמותה במראה. גופה חבוי בתוך סווטשרט רחב, מרובע, ישר ושטוח. עיניה חפות מאיפור, אדומות. היא נראית עצובה. עצובה וצנועה.


כעבור כמה שנים, אילה יוצאת עם מישהו, נקרא לו דניאל. הפעם זה נראה רציני מתמיד.


דניאל הוא התגשמות כל חלומותיה של אילה: בחור מעניין, מצחיק, חכם, רגיש, שומר הלכה ומסור לעבודת ה', וגם... יפה. כן, לא נעים לה להודות, אבל יופיו מדבר אליה. למרות זאת, היא לא מסוגלת לסבול את העובדה שהיא נמשכת אליו. היא מתאמצת לעקור מתוך ליבה כל רמז לרגשות מסוג זה. כאשר היא מעלה בדעתה שאולי הוא נמשך אליה, היא חשה רגשות מעורבים, בלגאן שמסתבך ומסתבך כמו פקעת. מצד אחד, היא חשה שמחה. שמחה פשוטה. את השמחה מהסוג הזה היא חשה עמוק בפנים, בתוך נקודה קטנה ומושתקת מאוד בתוכה. כזו שהיא בקושי מרשה לעצמה להרגיש. מצד שני, היא חשה דחייה. המחשבה שדניאל אולי חושב עליה "ככה", גורמת לה לרצות להיסגר בתוך קונכייה קטנה ואטומה. זה מזעזע אותה. מזעזע... אבל גם משמח. כי הוא גבר והיא אישה. ויש לה רצון להיות אישה. חלפו הימים שהיא הייתה ילדה-נערה, נלחמת בגופה המשתנה לנגד עיניה. היא כבר לא שם. כיום היא מתבוננת בגופה הנשי והוא משמח אותה וממלא אותה תשוקה. תשוקה למה? היא לא יודעת. לא רוצה לדעת. ושוב אשמה. ושוב בושה. וכך, כמו מעגל שמזין את עצמו, ככל שהיא יותר שמחה ומסוקרנת מהנשיות של גופה, כך גדלה בקרבה תחושת האשמה ותודעת החטא.


ומה לגבי דניאל?


פרק 4. דניאל


דניאל אומנם לא נכח בשבת הסמינריון, ולא שמע את אותו מדריך מהולל. אבל כאמור, השקפת העולם הזו איננה "המצאה" של המדריך, אלא נוכחת במקומות נוספים, כאלו שדניאל נחשף אליהם מגיל צעיר יחסית.

גם דניאל לא בהכרח מייצג את הבנים שאת מכירה, ייתכן שהבנים שאת מכירה מתמודדים עם המיניות שלהם באופן מורכב יותר, או אולי חלילה באופן הרסני יותר. אבל דניאל חשוב לנו כדי להבין איך בנים מסוימים עלולים לתפוס את עצמם ואת התשוקה המינית שלהם, כשהם נחשפים לשיח צניעות שלא רואה אותם.


מאז שדניאל נעשה בר מצווה, מדברים איתו על "שמירת הברית", ומספרים לו שאסור לגבר להביט על אישה, אפילו לא על "אצבע קטנה" שלה. מאז דניאל יודע שמבט על אישה עלול להוביל ל"פגם הברית", כלומר - למעשה של הוצאת זרע לבטלה. דניאל הוא בחור ירא שמיים ומשתוקק לחיות חיים של קדושה. לכן הוא לא מסתכל על נשים, בכלל. גם לא בסתר וגם לא בחדרי חדרים מול המחשב או הסמארטפון, כמו שעושים חלק מחבריו. כאשר הוא פגש את אילה, לקח לו כמה פגישות להעז להישיר מבט, ארוך ונוכח, בעיניה.


דניאל יודע שיש דברים שלא חושבים עליהם
דניאל יודע שיש דברים שלא חושבים עליהם

דניאל יודע שיש דברים שלא חושבים עליהם. יש גבול לדמיון, גם כשהמציאות מתפקעת מרוב משהו, קוראת לך בשקט שוב ושוב. בפגישתם האחרונה דניאל ביקש מאילה שלא לקרוא לו בשמו. "זה רך מדי", הסביר לה בלי קול, בינו לבין עצמו. "הקול שלך, הוא מחלחל אליי, זה מערער אותי, את מבינה?" הוא ידע שהיא לא מבינה.


בהתחלה דניאל אהב לשמוע את אילה. הוא היה פתוח בפניה כמו ספר, והמילים גלשו ממנו החוצה, אליה, בלי מעצורים. בתוך ליבה, כך דימה לעצמו, יש חדר קטן, מרופד בצמר גפן מתוק. הוא ראה בעיני רוחו איך המילים שלו נוחתות על המצע הרך והלבן, שמורות אצלה בחדר ליבה. בעצם הוא חש שאילה והוא יכולים לדבר גם בלי מילים. לפעמים היה עולה בו צורך עז לומר לה תודה. עיניה אמרו שהיא יודעת. גם בלי שיגיד מילה.


עיניה של אילה היו צלולות ובוהקות. שיער אדמדם השתקף מדי פעם באישון העין והעניק לעיניה גוון של אש. אש כתומה, אש ירוקה, אש כחולה... כשאילה הייתה מביטה בו הוא היה מרגיש לפעמים שהוא עלול להישרף.


כל כך רצה להישרף באש של אילה. אבל ידע שהעיניים הן הגבול. הגבול של הדמיון. מה שנמצא מעבר לגבול שורף באמת. האם יעז לשחרר אחיזה ולקפוץ, להתמסר אל תוך התהום? "תהום המחשבות האסורות". מה פתאום. דניאל הוא לא אחד שמאבד שליטה.


אבל פתאום החלו עיניה לרדוף את דמיונותיו. בהתחלה היו אלו זיכרונות: קטעי שיחה, מילים, צמר גפן מתוק... אך לאחר זמן מה להבות עיניה של אילה החלו מלחכות אט אט את בשרו. הוא הרגיש את זה בגוף. אילה היפה. שיער אדום, עיני אש, שפתיים, צוואר... לא! הוא לא ילך לשם! אבל גופו מדבר בשפה אחרת. שפת האש והגלים. בוער, צמא, רעב... רוצה.


לפתע הבין מדוע קוראים לזה "משיכה". כי אתה "נמשך", כמו מוכה ירח, צועד לאן שגופך מוביל אותך, מבלי שיש לך כל בחירה. אילה. "משכני אחריך נרוצה..." "אני לא רוצה, אילה!".

"פגם הברית". "קרי לילה". "הוצאת זרע לבטלה". דניאל נעול בתוך גופו, בתוך אשמתו, בתוך בושתו.

אילה, אילה. חושך בחדר ורק זיכרון עיני האש של אילה מאיר באלומה של אור את גופו של דניאל. הנייד מצלצל, על הצג מופיעה שמה. הוא עונה, וקולה הרך, רך מדי... הוא לא מסוגל להמשיך ככה. כבר לא זוכר מדוע חשב שהיא מוצאת חן בעיניו. ממלמל כמה דברים, מסיים את השיחה עוד בטרם התחילה. אילה כבר איננה בת שיח ללא מילים, וחדרי ליבה כבר לא מצופים בצמר גפן מתוק. אילה כעת מהווה עבורו רק דבר אחד, דבר אחד ויחיד:

"מין".

דניאל נעול בתוך גופו, בתוך אשמתו, בתוך בושתו
דניאל נעול בתוך גופו, בתוך אשמתו, בתוך בושתו

הסיפור של אילה ודניאל נגמר. אילה היא כיפה אדומה, דניאל הוא הזאב. שניהם ילדים טובים, ואף אחד מהם לא רצה שהסיפור שלהם יסתיים כמו בסיפור של כיפה אדומה והזאב. הם נפרדו.

*

כעת אני רוצה לשאול אותך שאלה אישית.

באיזה עולם את חיה? מהי תפיסתך לגבי הגברים שמאכלסים את העולם? האם את סבורה שהם "זאבים"? כאלו שכל מבט באצבע קטנה של אישה שולח אותם בהכרח למחוזות אסורים? או שאולי את חיה בעולם שבו הגברים הם לא זאבים כי אם בני אדם, בני אדם שניתן לסמוך עליהם ולתת בהם אמון בסיסי, שהם מסוגלים לראות בך לא רק "אישה-מין", אלא בנוסף לכך, גם "אישה-אדם"?


ובעצם, גם כאשר גבר רואה בך ישות מינית, האם העובדה הזו חייבת להיתפס כשלילית בהכרח? כחטא? האם כשגבר מסוים רואה בך ישות מינית, זה בהכרח אומר שהוא פוגע בכבודך? האם המבט הגברי שרואה בך גם ישות מינית, מבטל בהכרח את כל התכונות האחרות האנושיות שלך שהוא רואה בך?

ואיך אנחנו אמורות להתייחס לעובדה שלפעמים גברים ונערים, גם הטובים והרגישים ביותר, חווים בינם לבין עצמם "חוויות זאביות", שבמהלכן הם מתבוננים באישה במבט מחפיץ שאכן פוגע בכבודה? האם החוויות הזאביות הללו, האם "הרהורי העבירה" הללו, שכל גבר עשוי מדי פעם לחוות, הן הסיבה ללבוש צנוע? האם כל הסיפור של צניעות של נשים, הוא הימנעות מלהכשיל גברים?


בהמשך הספר אראה לך מתוך הגמרא ומתוך ההלכה השקפת עולם יהודית דתית, שמושגי הצניעות שלה קשורים באופן עמוק למיניות, אבל בכלל לא קשורים לרעיון שלפיו את "מכשילה" גברים. אנו נתמודד עם השקפת העולם שאילה ודניאל הפנימו, ונציע לה אלטרנטיבה, אפשרות חלופית.

זו תהיה השקפת עולם יהודית בריאה, שסבורה שהאישה, גם אם היא יפה ומושכת, איננה רק "מין". גישה שמצד אחד לא מוחקת את האישה כאישה ומצמצמת אותה למין בלבד, ומצד שני לא מאלצת את האישה למחוק את מיניותה. גישה שמאפשרת לאישה הרוצה בכך להיות נוכחת מבעד לבגדיה כאישה, ולא רק כיצור נטול-מיניות. גישה שלפיה לא כל הגברים הם זאבים, ושבהקשר המיני הם לא נעים כל הזמן בין הדחקה לבין כישלון. גישה שמכירה בכך שלמיניות, גם הנשית וגם הגברית, יש מקום במרחב, אבל מתעקשת על כך שהמיניות תהיה נוכחת באופן מתוקן, צנוע ועמוק.


המשיכו לפרקים הבאים



הרבנית אוריה מבורך, יועצת הלכה לדיני טהרת המשפחה מטעם מדרשת לינדנבאום, דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן, מלמדת תורה ופילוסופיה במסגרות שונות, מקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות המערבית, ומחברת "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", שיצא בהוצאת קורן (מגיד).


40 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול