לגליזציה - לקשר בין הורים וילדים

שוב סערה הארץ לשתי דקות וחצי, כשהוכרזה היוזמה הממשלתית להסדרת השימוש בקנביס. המחנכים

זעקו חמס, הצעירים צעקו הידד, ההורים צרחו הצילו, והתקשורת האיצה בכל הצדדים להחריף את הטונים, כהרגלה בקודש.

צמח קטן - סערה גדולה

ואני אומר: טוב. טוב מאוד. לאו דווקא על יוזמת ההסדרה. היא עוד בחיתוליה, ויש לה דרך ארוכה לעבור לפני השלמת החקיקה (אם וכאשר תתרחש) והקמת מנגנוני הפיקוח הנדרשים. אני שמח שנושא כל כך חשוב כמו השימוש הנרחב בקנביס עולה לכותרות, ומכריח אותנו להתמודד עם מציאות מושתקת ומודחקת זה שנים ארוכות. כי להדחקה כל כך עמוקה יש מחיר כבד.

מומחים מסמנים כיום את גיל ההתבגרות במדינות מערביות על פני טווח רחב יותר מאי פעם: החל בתחילת שנות העשרה (סביבות גיל 10-11) ועד סביבות גיל 25-30. זו דרך ארוכה וממושכת שעוברת דרך משברים, התמודדויות, חיפוש זהות, ולבסוף היכולת להתנתק מ"בסיס הבית" ולצאת אל העולם במידה סבירה של עצמאות ומסוגלות עצמית. כמו בכל דרך ארוכה, גם כאן ישנו חיפוש מתמיד אחר קיצורים ועיקופים. אלכוהול וסמים הם רק חלק מהם, גם אם חלק בולט ומדאיג במיוחד.

העיסוק בשאלת השפעת הלגליזציה על בני הנוער מתקיים במציאות מתעתעת: קל מאוד לצעירים להשיג חומרים שהורים רבים חשים כלפיהם חלחלה עמוקה: אלכוהול לסוגיו השונים (וודקה, וויסקי, טקילה וכמובן בירה למתחילים), מוצרי טבק "רגילים", נרגילות – וקנאביס. כל החומרים בקטגוריות שציינתי כאן הם חוקיים לחלוטין בישראל לכל אדם מעל גיל 18 – למעט קנאביס, שהשימוש בו עדיין אסור ללא אישור רופא, והמסחר בו אסור בהחלט. למרות האיסור הזה, קנאביס נמצא בשימוש נרחב בקרב צעירים רבים מאוד בישראל, ובדומה מאוד לחומרים משני התודעה האחרים שצוינו כאן, גם השפעתו הוכחה כמזיקה לבני נוער. כל החומרים הללו גם יחד גורמים בכל שנה למקרים רבים מאוד של מחלות ומוות כתוצאה משימוש יתר או שימוש בלתי אחראי, וזאת כמובן לצד נזק בריאותי בלתי הפיך לעתיד הרחוק.

במציאות כזאת היינו מצפים שבכל בית בישראל יידונו בהרחבה בין הורים וילדים שאלות מפתח הקשורות בבטיחות השימוש בחומרים הללו, שיתוף במידע אמין ומדויק לגביהם, קיום שיח פתוח סביבם, וקיום מערכת מקיפה של הסברה שתאפשר לילדים הבנה מעמיקה יותר של הסכנות הכרוכות בחומרים הללו. לא זה המצב. כמו בנושאים מדאיגים אחרים כמו מיניות, אובדנות, דיכאון ועוד, ישנה הכחשה רחבה בקרב חלק גדול ובלתי מבוטל מהמחנכים וההורים, ושתיקה רועמת ביחס לאותן תופעות שמדירות שינה מעיניהם במשך לילות רבים שבהם ילדיהם נמצאים בחוץ, עם החברים, ועושים מי-יודע-מה. זה לא קשור בכלל ללגליזציה. זה קורה ממש כאן ועכשיו.

אז למה? למה אנחנו שותקים?

יש הרבה מאוד הסברים פסיכולוגיים מתוחכמים לשתיקה הזאת, ותקצר היריעה מלמנות את כולם. בשורה התחתונה, אנחנו רגילים להדוף במגננה חריפה את המחשבה שהילדים שלנו ייחשפו אי פעם לזוועות הללו. כי הילד שלי הוא ילד טוב (מה שנכון אגב, אבל לחלוטין לא קשור לעניין), והוא לא מבין בדברים האלה שום דבר (עוד עובדה נכונה – ומשום כך מדאיגה). הורים רבים מודים שפשוט אין להם את הידע והכלים הדרושים כדי לדבר עם ילדיהם על נושאים מלחיצים ורגישים כמו מיניות, פורנוגרפיה, סכנות ברשת, אלכוהול, סמים, ועוד. ולמה הם אינם שוברים את הראש ועובדים קשה כדי ללמוד, לברר להתייעץ? כי זה מלחיץ, ודורש מאמץ קוגניטיבי ורגשי, ויש פיתוי עצום להשאיר את השד בתוך הבקבוק ולקוות לטוב. ולנו זה לא יקרה. לא לנו. לפעמים זה עובד. הרבה פעמים – לא. האם אנחנו באמת מוכנים להמר על כך ברווחה הנפשית והגופנית של הילדים שלנו?

בואו ננצל כולנו את ההזדמנות הזאת להתייצב באומץ אל מול הנתונים, ואל מול הסיכונים, ובעיקר אל מול הילדים של כולנו. לדבר איתם בפתיחות על נושאים רגישים, למצוא את המילים המתאימות, ולהבטיח להם שלא משנה מה יקרה – אנחנו תמיד נהיה כאן בשבילם.