.jpg)
שאלה: אני בת 16 ושומרת נגיעה לגמרי.
אני ממש מאמינה בלשמור את המיניות לנישואין, ולכן חשוב לי לא לגעת באף בן בצורה מינית. אבל אני מודה שאני לא כל כך מבינה למה צריך להישמר מפני מגע שהוא לא-מיני.
השנה אני נמצאת בתנועת נוער שיש בה גם חילונים, ולפעמים כולם משחקים כזה משחק חברתי שיש בו נגיעות קטנות חבריות שהן חלק מהמשחק. אני לא משתתפת במשחקים האלה כי אני שומרת נגיעה, וההלכה חשובה לי, אבל אני לא מצליחה להבין מה הבעיה במגע הזה, כשברור שזה לא מיני.
תשובה:
שואלת יקרה, אני כל כך שמחה על השאלה שלך, וכל כך מעריכה אותך על העמידה על שלך. בעייני שמירת נגיעה היא בין המצוות העמוקות והחשובות ביותר שזכינו בהן...
הסיבה שאנחנו שומרים נגיעה היא קודם כל כי אנחנו מקבלים על עמנו עול מצוות ומקיימים את ההלכה גם כשהיא קשה לא מובנת לנו. מבחינה הלכתית אנחנו מחויבים לשמור לנישואין כל מגע שיש בו חיבה. לכן מלכתחילה רצוי שלא לגעת בבנים בשום צורה, גם בצורה חברית שהיא לא מינית.
למרות זאת, אני משערת ששאלת את השאלה הזו כדי לקבל תשובה שתחבר אותך לחשיבות המצווה, ולא רק תשובה שאומרת לך ש"זו ההלכה ואנחנו מחויבים אליה"... נכון?
באופן אישי, אני רואה את החשיבות של שמירת נגיעה, בעיקר במובן המיני שלה. היהדות רואה ערך עצום בשמירת המגע המיני ל"בעלי", ל"אחד", לנישואין. במובן הזה, כשנוגעים בבנים באופן לא מיני, באמת אין פגיעה בערך הזה של שמירת המיניות לנישואין. ובכל זאת, יש חשיבות רעיונית גם לשמירת נגיעה לא מינית. אכתוב לך כאן 5 סיבות מדוע.
אז למה לא לגעת בבנים בכלל, גם מגע לא-מיני:
א. הלכה כשמדובר במגע שהוא מכוון, ההלכה לא מבחינה בין מגע מיני ל"לא מיני": כל עוד המגע הוא בכוונה, יש כאן איסור. אמנם, אם מדובר במגע שיש לו משמעות מינית, האיסור חמור עוד יותר. לעומת זאת, אם מדובר במגע לא מכוון, כמו ללכת באוטובוס צפוף ולגעת בלית ברירה באנשים, זה לא אסור בכלל, גם לא לכתחילה. בנוסף, כשמדובר במגע מכוון למטרות חשובות (כמו לא לפגוע במישהו שהושיט לך יד, או כמו לעזור למישהו עיוור לחצות את הכביש, או כמו להיעזר במישהו כדי לא ליפול בטיול), זה מותר לכתחילה.
ב. שמירה על "קיר-ההלכה". בכל פעם שאת בוחרת במהלך החיים שלך להפר הלכה מסוימת או "לחפף בה", את עלולה לפגוע ב"קיר" החשוב הזה שקוראים לו שמירת הלכה. הקיר הזה נמצא אך ורק בראש שלך, ולכן הוא תלוי ביחס שלך אליו. למשל, אם תתחילי סתם ככה בשביל הכיף להדליק אור בשבת, אפילו שאת יודעת שזה אסור, את תגלי "להפתעתך" שלא פוגע בך שום ברק מהשמים. הציפייה שלנו לברק שיפגע בנו מהשמים נובעת מכך שאנחנו לא מבינים שיראת השמים שלנו היא בתוך הראש שלנו, ולכן ברגע שאנחנו "כבר לא שמים עליה יותר", היא פשוט נעלמת. שום ברק לא יפגע בנו, זה הכל תלוי בנו. כמאמר חז"ל : "אין הדבר תלוי אלא בי". לכן אני באופן כללי לא ממליצה בכלל לחפף בהלכה, כדי שלא לפגוע במחסום הטבעי שיש לנו בראש כלפי הנושא הזה של שמירת הלכה.
ג. "המדרון החלקלק" מתוך ניסיון חייהן של נערות ונשים דתיות, עולה התמונה הבאה: ברגע שעוברים לשמירת נגיעה חלקית, (כלומר- לא נוגעים מגע מיני, אבל כל מגע אחר, כן), זה פותח פתח להרבה מקרים אפורים, שאנחנו לא בהכרח מעוניינות בהם.
ד. חיזוק הארכיטיפ של "האחד", בכל פעם שאת שומרת נגיעה
"ארכיטיפ" זו מילה שמציינת רעיון, מושג שיש לנו בראש. לכל אחת מאיתנו יש בראש רעיון, אפילו לא תמיד מודע, של "האחד", "זה שאיתו אתחתן". שמירת נגיעה מחזקת את הקשר שלנו לרעיון הזה, ואת האמונה באהבת אמת בברית נישואין. בכל פעם שאת מרגישה שהיית יכולה לגעת בבן כלשהו, והחלטת לא לעשות זאת, בעצם חיזקת באופן לא מודע את הרעיון של "האחד", בתוך ליבך.
יכול להיות שאת לא ממש מבינה למה התכוונתי כאן, כי זו כבר טענה שיותר קשה לי להסביר אותה בקצרה. למעשה, היא מצריכה ספר שלם (וכך עשיתי! כתבתי על כך ספר שלם! 😊) למרות שזה לא ממצה, אני מצטטת לך פה קטע מתוך הספר שלי: "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף":
חוויה של שמירת נגיעה יכולה להיות מתסכלת מאוד. בחור ובחורה שיש ביניהם איזושהי משיכה רגשית, אפילו לא מאה אחוז אהבה, וגם אם אין שם עדיין שום כיוון של מחויבות, רוצים לגעת זה בזו. בכל פעם שהם לא נוגעים, הם בעצם מחדשים ומעצימים את הארכיטיפ של "האחת" ו"האחד". (הסיפורים של שירה ושל כינרת מדגימים את המצב הזה). כשמעלים למודעות את העובדה הזו, שמירת הנגיעה הופכת להיות חוויה מתסכלת ועוצמתית כאחד. מסתכלת כי "בא לנו" לגעת. עוצמתית כי אנחנו רוצים לגעת רק ב"אחד".
אחר כך, כשהארכיטיפ מתממש במציאות, ומאוייש על ידי מישהו אהוב ספציפי שאיתו כרתת ברית, הארכיטיפ ממשיך להתעצם, בכל פעם שאתם נוגעים. כי הנגיעה היא לא סתם נגיעה, אלא היא הדבר הזה שאותו שמרתי, רק לך. הדבר הזה שאותו הוא שמר רק לך.
כל הרגעים הללו שבהם יערה לא נגעה באף אחד מהאהבות הקודמות שלה, עידו, יוסי, זיו, דודו, הם רגעים שנישלו את עידו, יוסי, זיו ודודו מתוך הארכיטיפ של האחד, ובאותו זמן חיזקו את הדמות של אופיר כדמותו של האחד. וכל זה עוד לפני שהיא פגשה אותו.
אז מה יוצא לנו מזה? יוצא לנו ששמירת נגיעה וגם צניעות, הופכים את הגוף שלנו וגם את המגע בגוף שלנו, לסמל. סמל שמחזיק בתוכו את כל המשמעויות, ומעצים את כל הארכיטיפים החזקים האלמותיים הללו: "האחד", "האחת", "ברית הנישואין", "אהבת אמת". שמירת נגיעה הופכת להיות החוט המקשר בין שלושת הרעיונות הללו: האחד, אהבת אמת, נישואין.
ה. חיזוק הזהות הדתית שלך כ"לא כמו כולם". אני יודעת שבגיל התיכון, ופעמים רבות כל החיים שלנו, אנחנו מאוד רוצות להיות "כמו כולם". להרגיש חלק, להרגיש שייכת, להרגיש לא מוזרה. אבל יש משהו בלהיות דתי בעולם מערבי, כמו גם בלהיות דתיה-שומרת-נגיעה בתוך קבוצה של חברים חילוניים, שהופך אותנו לתמיד סוג של עוף מוזר כזה, בין אם נרצה בכך ובין אם לא.
אני אישית חושבת שזה דבר שדווקא נכון לנו. בעייני זה חיובי לרצות להיות קצת עוף מוזר. הדתיות שלנו, בעיקר בהקשר המיני והיחסים שבין גברים לנשים, נערים לנערות, היא תמיד סוג של תהום שפעורה בינינו לבין העולם. בכל מה שקשור לזוגיות, אהבה וכמובן מיניות, ההבדל בינך לבין חברייך החילוניים הוא עצום. עצום. אין לי מילים בכלל לתאר אותו.
הרגע הקטן והמסתכל הזה שבו פתאום את לא משחקת את המשחק החברתי עם כולם, הוא הרגע שבו הזהות הדתית שלך הופכת להיות נבדלת, אישית, פרטית שלך, יציבה ובלתי מתנצלת. אני ממש מאחלת לך שהרגעים הללו יהיו לך כיפיים. (לצד התסכול). רגעים שבהם את באמת אינדבידואל, באמת מיוחדת, באמת לא הולכת אחרי העדר. למה? כי את דתיה. זה למה.
החברים החילוניים שלך אולי לא יודעים את זה עדיין, אבל יש להם המון מה להעריך אותך על זה שאת לא משתתפת במשחקים האלה, ושאת נאמנה לעקרונות שלך גם ברגעים שבהם הכי נראה לנו שהעקרונות הללו לא חשובים.
יקירה, יישר כח גדול לך על האכפתיות והרצון לברר. מחזקת אותך מאוד!
אוריה
הרבנית אוריה מבורך, יועצת הלכה לדיני טהרת המשפחה מטעם מדרשת לינדנבאום, דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן, מלמדת תורה ופילוסופיה במסגרות שונות, מקימת מכון אפרכסת להתמודדות עםהתרבות המערבית, ומחברת "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", שיצא בהוצאת קורן (מגיד).