.jpg)
בכל שנה בחנוכה עולה הנושא המלהיב של המלחמה בין תרבויות: החשמונאים לעומת היוונים, ובימינו – היהדות אל מול "תרבות המערב". זה רגע מתאים במיוחד לברר לעצמנו כמה נקודות ביחס לזהות שלנו, לערכים, ולצורך להיאבק בתרבות יריבה כדי לממש את מה שמהותי ומשמעותי עבורנו.
הרבה פעמים הגדרה של זהות מתרחשת דווקא על דרך השלילה. לפעמים הכי קל לנו כבני אדם לגבש את הזהויות השונות שלנו לא על ידי אמירה "מי אנחנו", אלא "מי אנחנו לא". או "נגד מי אנחנו". זה מוכר לנו כבר משירי המורל בתנועת הנוער ("שבט דביר הכי תותח, כל השאר נזרוק לפח!"), מאירועי הספורט (מי שלא קופץ אדום/צהוב/ירוק, והלאה לתכנים יותר קשים), וכמובן מהזירה הפוליטית: "אנטי ביבי", "שמאלנים נמאסתם", וכו'. היחיד מרגיש באופן מיוחד זהות ושייכות קבוצתית וקהילתית, כאשר יש לו ולאחרים אויב משותף. וזה מקנה תחושה חמימה שאני לא לבד, והדעות שלי לא משונות, והכל בסדר ובטוח. זה טבעי. מה שכן – זה גורם לנו להיות כל הזמן בתודעה של מאבק. בניסיון מתמיד לבדל את עצמנו מהצד היריב, להעלות את ערכנו על ידי הקטנת הצד השני, האחר. וזה תובע הרבה מאוד אנרגיה נפשית, להיות כל הזמן במלחמה.
יש יותר מדרך אחת לגבש תחושה של זהות וערך עצמי. בתודעה שלנו יש מקום גם לתפיסה שלא מחייבת שלילה של האחר כדי שאני אוכל להתקיים. כמה תפיסות או זהויות יכולות להתקיים במקביל. זה שההוא חילוני, לא הופך אותי לפחות דתי. זה שיש 9 מיליארד גויים בעולם, לא הופך אותי לפחות יהודי. אם כבר אז להיפך: זה מחדד אצלי את הבירור למה אני כזה ולא אחר. ובירור זה תמיד דבר טוב. לא מתוך תחושת איום, לא מתוך מלחמה בחושך, אלא מיצירה של אור בתוכי. כשאני מאיר לעצמי, ממילא יש סביבי אור.
לאור בחנוכה יש הרבה משמעויות. נבחן אותו לרגע בהקשר של המשפחה היהודית, ושל "מלחמת האור בחושך". בהרבה תרבויות יש חגי אור בעיצומו של החורף. האש שם מיועדת לחמם ולהאיר, צורך טבעי בחורף חשוך וקר. בחנוכה זה שונה. אסור להשתמש בנרות ל"צורך" של חימום ותאורה. יש להם ייעוד אחר. רוחני.
יש שני מרכיבים בולטים למצוות הדלקת הנרות: נר איש וביתו, ופרסום הנס. התנאי הבסיסי הוא איש וביתו. לחגוג את המשמעות הפנימית של החג בתוך חוג המשפחה. זה אופייני למשפחה היהודית, שהיא פונה פנימה ולא החוצה. כפי שנכתב על אהלי בני ישראל, שהוקמו כך שהפתחים לא היו זה מול זה, מתוך צניעות ופרטיות.
ודווקא מתוך הפנימיות, יש פרסום של הנס. מתוך העומק של משמעות החג, נוצר משהו חיצוני "המוני" כמו "פרסום", "יח"צ – יחסי ציבור". יש הבדל בין פרסום לשם פרסום (סלפי עם סלב, פוסטים בפייסבוק, וכו'), לבין פרסום של דבר מהותי, שיש בו משהו מעבר לחזות החיצונית. כשהמשפחה מלוכדת, מגובשת, עושה עבודה פנימית - אפשר להבחין בזה גם מבחוץ. זה לא דורש שכולם יעלו סירטונים לאינסטה או לטיק טוק ללא הפסקה. זה קורה מאליו, מעצם קיום המעשה עצמו. כשאני טוב ומדויק - ממילא נוצר פרסום חיובי החוצה. זה פועל כך גם בחינוך הילדים בבית או בביה"ס או בתנועת הנוער: כשהמנהיגות נעה בביטחון ובשלווה, בלי ספקות או פקפוקים - זה ניכר גם במונהגים, ולא צריך "לריב" איתם על כל פיפס קטן.
וזה היופי של נרות החנוכה. הם לא נרות "טכניים" שמטרתם "לגרש את החושך" ולהילחם בשדים. להיפך. הם נרות רוחניים שמזכירים לנו שכשאנחנו מכווננים לתדר הנכון - האישי, המשפחתי, הלאומי - לא צריך בכלל להילחם, להיאבק, להתעמת. כשהזהות העצמית שלנו תהיה מבוררת עבורנו, לא יהיה צורך במלחמת תרבות, ויתקיים בנו הפסוק: "השם יילחם לכם ואתם תחרישון". כשנתרכז באור האישי והמשפחתי ונדייק אותו לעצמנו פנימה, אז יתקיים פרסום הנס גם במעגלים הרחוקים יותר.
חג אורים שמח!
פורסם לראשונה באתר מקור ראשון: